במאמר קודם שהעליתי באתר זה, כתבתי על יחס רע לילדים, ואיך שלום עליכם מפנה לכך את תשומת ליבנו בכתביו. אני קורא כעת את האוטוביוגראפיה של שלום עליכם - "מן היריד" (תרגום: אריה אהרוני; ואם אינני טועה, זה הספר שבתרגומו של י. ד. ברקוביץ' נקרא "חיי אדם"), ושם אני מוצא אמירה מאוד ברורה ונוקבת בעניין היחס הרע לילדים והאטימות המוחלטת של המבוגרים. ובהתקשר לכך, אני מוצא אמירה מאוד ברורה נגד ההיצמדות לדפוסי חשיבה מקובלים ונוחים ונגד ההימנעות מלחשוב ומלהרגיש.
ב-"מוטל בן פייסי החזן" מכה האח הגדול אלי את מוטל, כשהוא "תופס" את מוטל משתובב עם עגל. גם ב-"בימים ההם" של מנדלי מוכר-ספרים, הילד חוטף סטירת לחי מאמו לאחר שהוא משחק בחוץ. יש דמיון רב בין שני הקטעים: בשניהם הילד מתפעל מהטבע, מהאוויר החופשי, מהשמש, מהצמחים ומבעלי החיים, הילד חש עצמו מאושר באופן התמים והטהור ביותר שייתכן, ולפתע - טראח! מונחתת על הילד סטירת לחי.
אלי, אחיו של מוטל, מתרץ את הסטירה כך: "בחור בן חמש נעמד לרקוד עם עגל!" (תרגום: אברהם יבין, עמ' 10). תירוץ מוזר - ילדים הרי משחקים. זה טבעי ומתקבל על הדעת. לא? ובכן, מסתבר שלא בעיני כולם. וכאן אני רוצה לחזור לספר שציינתי בתחילת דבריי - "מן היריד".
זיכרונות ילדותו של שלום עליכם מלאים במכות ובמלקות. מההורים, מהרבי, מהעוזרת, מכל מי שגדול ממנו. כזה היה גם מצבם של כל הילדים האחרים שהוא הכיר. המבוגרים ראו בהכאת ילדיהם חלק חשוב ומרכזי, אם לא החשוב ביותר, במלאכת ההורות. לילדים הרי יש נטייה לעשות דברים שהמבוגרים אינם מסוגלים או שאינם מנסים להבין: לצייר, לחקות קולות של בעלי חיים, לעשות הצגות, לרוץ, לשחק, לשוחח זה עם זה, לשאול שאלות. כל הדברים האלה גוררים כעס מצד המבוגרים, מכות ועונשים.
אז אם כך, מה הילד כן רשאי, או מחויב, לעשות? מהו ה-"תפקיד" של הילד? תפקידו של המבוגר מאוד ברור בעיני הילדים: להכות ולהעניש. ותפקידו של הילד: ובכן, המבוגרים בטוחים, שהילדים מבינים שתפקידם הוא ללמוד ולציית. אך הילדים, כך אני מגלה במהלך הקריאה, מבינים משהו אחר לגמרי.
הקורא מגלה אט-אט שבעיני הילדים שבספר, תפקידו של הילד הוא "להיות ילד". כלומר: לעשות דברים שהמבוגרים אוסרים לעשות: לגנוב, להמר, לשקר, להטיל אשמה על מישהו אחר, לעולל תעלולים הגובלים באכזריות; מבחינת העונש, אין הבדל גדול בין הדברים האלה לבין הדברים שילדים עושים באופן טבעי:
אם תגנוב, תקבל מכות; גם אם תשאל שאלות, תקבל מכות.
אם תהמר, תחטוף; גם אם תחקה קול של סוס, תחטוף.
אם תתעלל בכלב, תקבל סטירה; אם תבכה על כלב שהרגו אותו, אז... " 'ילדי החדר - שיהיו להם בכלל כלבים בראש!' וכיבדו אותם בכמה סטירות הגונות, ולשם קינוח התלוננו עליהם בפני הרבי, ביקשו שלא יחסוך מלקות, והרבי נענה לבקשה, ולא חסך מלקות, אוי, מלקות!" (עמ' 35)
מה ההבדל בין לגנוב לבין לשאול שאלות? מה ההבדל בין להמר לבין לחקות ולהציג? מה ההבדל בין להתעלל בבעלי חיים ובין להביע צער אמיתי לנוכח כאבם? ההבדל הוא, בעיני הילדים, ביכולת ההסתרה. קל להסתיר גניבות, הימורים, התעללויות. כל הילדים משחקים בקלפים, גונבים כסף ומפסידים אותו. לעיתים הילדים הקטנים זוכים, והילדים הגדולים לוקחים את הכסף בכל זאת. מקומם? לא בדיוק. אם אתה קטן - אתה כועס על כך שאתרע מזלך להיות קטן, וכל גדול יכול לעשות בך כרצונו. אם אתה גדול - אז אתה שמח במזלך.
זה דפוס החשיבה המושרש, שהילדים נוטים לתהות לגביו, להפוך בו במחשבתם, לחוש זעם כלפיו, ועם הזמן - להיכנע לו. להאמין שכך היא דרך העולם. לשכוח שפעם הרהרת בדברים, להתכחש לרגשותיך ולמחשבותיך, להיצמד למה שמוכר לך ולהנחילו הלאה, לדורות הבאים...
ב-"מוטל בן פייסי החזן" מכה האח הגדול אלי את מוטל, כשהוא "תופס" את מוטל משתובב עם עגל. גם ב-"בימים ההם" של מנדלי מוכר-ספרים, הילד חוטף סטירת לחי מאמו לאחר שהוא משחק בחוץ. יש דמיון רב בין שני הקטעים: בשניהם הילד מתפעל מהטבע, מהאוויר החופשי, מהשמש, מהצמחים ומבעלי החיים, הילד חש עצמו מאושר באופן התמים והטהור ביותר שייתכן, ולפתע - טראח! מונחתת על הילד סטירת לחי.
אלי, אחיו של מוטל, מתרץ את הסטירה כך: "בחור בן חמש נעמד לרקוד עם עגל!" (תרגום: אברהם יבין, עמ' 10). תירוץ מוזר - ילדים הרי משחקים. זה טבעי ומתקבל על הדעת. לא? ובכן, מסתבר שלא בעיני כולם. וכאן אני רוצה לחזור לספר שציינתי בתחילת דבריי - "מן היריד".
זיכרונות ילדותו של שלום עליכם מלאים במכות ובמלקות. מההורים, מהרבי, מהעוזרת, מכל מי שגדול ממנו. כזה היה גם מצבם של כל הילדים האחרים שהוא הכיר. המבוגרים ראו בהכאת ילדיהם חלק חשוב ומרכזי, אם לא החשוב ביותר, במלאכת ההורות. לילדים הרי יש נטייה לעשות דברים שהמבוגרים אינם מסוגלים או שאינם מנסים להבין: לצייר, לחקות קולות של בעלי חיים, לעשות הצגות, לרוץ, לשחק, לשוחח זה עם זה, לשאול שאלות. כל הדברים האלה גוררים כעס מצד המבוגרים, מכות ועונשים.
אז אם כך, מה הילד כן רשאי, או מחויב, לעשות? מהו ה-"תפקיד" של הילד? תפקידו של המבוגר מאוד ברור בעיני הילדים: להכות ולהעניש. ותפקידו של הילד: ובכן, המבוגרים בטוחים, שהילדים מבינים שתפקידם הוא ללמוד ולציית. אך הילדים, כך אני מגלה במהלך הקריאה, מבינים משהו אחר לגמרי.
הקורא מגלה אט-אט שבעיני הילדים שבספר, תפקידו של הילד הוא "להיות ילד". כלומר: לעשות דברים שהמבוגרים אוסרים לעשות: לגנוב, להמר, לשקר, להטיל אשמה על מישהו אחר, לעולל תעלולים הגובלים באכזריות; מבחינת העונש, אין הבדל גדול בין הדברים האלה לבין הדברים שילדים עושים באופן טבעי:
אם תגנוב, תקבל מכות; גם אם תשאל שאלות, תקבל מכות.
אם תהמר, תחטוף; גם אם תחקה קול של סוס, תחטוף.
אם תתעלל בכלב, תקבל סטירה; אם תבכה על כלב שהרגו אותו, אז... " 'ילדי החדר - שיהיו להם בכלל כלבים בראש!' וכיבדו אותם בכמה סטירות הגונות, ולשם קינוח התלוננו עליהם בפני הרבי, ביקשו שלא יחסוך מלקות, והרבי נענה לבקשה, ולא חסך מלקות, אוי, מלקות!" (עמ' 35)
מה ההבדל בין לגנוב לבין לשאול שאלות? מה ההבדל בין להמר לבין לחקות ולהציג? מה ההבדל בין להתעלל בבעלי חיים ובין להביע צער אמיתי לנוכח כאבם? ההבדל הוא, בעיני הילדים, ביכולת ההסתרה. קל להסתיר גניבות, הימורים, התעללויות. כל הילדים משחקים בקלפים, גונבים כסף ומפסידים אותו. לעיתים הילדים הקטנים זוכים, והילדים הגדולים לוקחים את הכסף בכל זאת. מקומם? לא בדיוק. אם אתה קטן - אתה כועס על כך שאתרע מזלך להיות קטן, וכל גדול יכול לעשות בך כרצונו. אם אתה גדול - אז אתה שמח במזלך.
זה דפוס החשיבה המושרש, שהילדים נוטים לתהות לגביו, להפוך בו במחשבתם, לחוש זעם כלפיו, ועם הזמן - להיכנע לו. להאמין שכך היא דרך העולם. לשכוח שפעם הרהרת בדברים, להתכחש לרגשותיך ולמחשבותיך, להיצמד למה שמוכר לך ולהנחילו הלאה, לדורות הבאים...
שמי ליאור, ואני מורה מוסמך, מומחה לליקויי קריאה, בעל תואר שני (לשון עברית עם התמחות בליקויי קריאה), בעל תואר ראשון (לשון עברית והיסטוריה של המזרח התיכון), בעל ניסיון רב בהכנה לבגרות ובעל ניסיון רב בעבודה עם לקויי למידה ועם לקויי קשב וריכוז.
